הסדרה שלי עוסקת בקו התפר שבין ציר העבר להווה, בין ההיסטוריה של החקלאות/ציונות לבין הראיה הפחות רומנטית של המאה הנוכחית.

החל מתחילת המאה ה-20 ועד שנות ה-80 (ודרך שנות ה-40 והקמת המדינה) הדימויים של עובד החקלאות והחייל נושא הנשק שאפו להציג ולבנות מיתוס של יהודי חדש – לא חלפן כספים, ולא לומד תורה לבוש בגדים כהים וכפוף, אלא דמות של גבר זקוף, חזק, חזות מערבי, יפה תואר, גיבור וכובש.

הצילומים נעשו תמיד מזוויות נמוכות להעצים את הדמות על רק נופים חקלאים, שדות שעוד לא עובדו, הרים חשופים. הצילומים האלו שהתקבעו כהיסטוריה של ישראל, התחילו בעצם כצילומי תעמולה או צילומי התלהבות, שהתעלמו לחלוטין מבעיות חברתיות באותם שנים. אני משאירה להיסטוריונים/ות של הצילום לחפש האם היה קיים באותן שנים גם צילום אחר.

כאישה מזרחית הגרה בקו התפר על הקו הירוק (לא ממש פריפריה, לא ממש ישוב חקלאי), חשוב היה לי לבדוק את ציר ההווה – לא מהלך דוקומנטרי שיבדוק מה באמת קורה היום לחקלאות ולנוף הישראליים, אלא צילום שבוחן מה קורה מול המצלמה כשאני מחליפה את כל הדמויות האיקוניות למזרחיות, כשאני מעדכנת את הנוף ואת כלי העבודה שמופיעים בתצלומים, כשאני שולטת בסיטואציות ובשפת הגוף ובו בזמן מנסה גם לחוש את העומדים מולי, כולם באמת עוסקים בחקלאות. 

החלפת הדמויות יוצרת תחושה אמביוולנטית של זהות לא מוגדרת וניגוד בין דמות ששייכת להווה, לנוף, שנמצא בתודעה הציבורית כחלק ממיתוס והזיכרון קולקטיבי מאוד מסוים. התצלומים מייצרים יחסי היפוך והצלבה בין עבר להווה, בין נוף לדמות, בין דמות שחורה ללבנה ובין חקלאות דועכת לחקלאות בתהליכי בניה והקמה. אני מנסה להציג מציאות שבה ההיגיון וחוסר ההיגיון משמשים בערבוביה.