זדיינו אני אומרת לכם

​

״כילדים בברית המועצות הסתכלנו על ההורים שלנו כדמויות כל־יכולות. אחרי העלייה לארץ הפכנו להיות חזקים מהם: דיברנו עברית שוטפת, שחינו במנטליות הצברית ובפועל תיווכנו להורים את העולם הישראלי. הורינו, מן הצד השני, התרכזו בהישרדות ובמקרים רבים עבדו בעבודות שירותים למרות השכלתם הגבוהה. במרוצת השנים צמחנו להיות צעירים עצמאיים, התופסים תפקידי מפתח בחברה, אלא שהצורך התמידי להוכיח שאנחנו חלק גורם לכך שאנחנו אף פעם לא יכולים להיות עצמנו. אנחנו תמיד צריכים להיות משהו אחר, טוב יותר, כדי להתקבל״. - אלקס ריף הפרויקט מתעסק בחוויותיו של דור 1.5 שעלה מברית המועצות לשעבר. דור 1.5 הוא ילדי העולים שהגיעו עם ההורים בגיל הילדות או התבגרות המוקדם וגדלו בארץ. אנחנו לא בדיוק דור ראשון, שכן הורינו היו אלה שחוו את העליה במלואה על תופעותיה החברתיות והכלכליות, אך אין אנו דור שני כיוון שלא נולדנו פה, עברית שפה שנייה עבורנו ועדיין היחס אלינו אמביוולנטי. ישראלים רבים עדיין מתעקשים לקרוא לנו "רוסים", וגם אנו עצמנו מתנדנדים בין שתי הזהויות. הפרויקט נוגע בתרבות משולבת, רוסית - ישראלית, ברצון לנער ולהגדיר מחדש את המושג ״הכור ההיתוך הישראלי״ כפי שהיה מקובל מאז קום המדינה, מתוך רצון להשתלב ולהרגיש חלק אך גם לפתוח דלת לבית הורים ולשמור על הייחוד שלנו כחברה מגוונת ורב תרבותית.